כשאני חושבת על חורף, אני חושבת על אירופה
וכשאני חושבת על אירופה בחורף, אני חושבת, חולמת,
בדר"כ, על פריז.
אבל קודם - שיר לפריז.
הזמר והשחקן הנהדר איב מונטאן, בלי תפאורה ואפקטים,
ממלא באישיותו את הבמה.
עוד לפני שהיושב במרומים איבד כנראה את לוח השנה
וכל העונות קצת התבלבלו להן, וישראל להטה בשמש רוב השנה
וגם החורף לא היה מי יודע מה חורף, הבנתי מה זה
חורף אמיתי, באירופה.
אירופה יפה במיוחד בחורף. אין מיליון תיירים שמכסים
כל בלטה והחיים מתנהלים להם בקצב אחר ובאור מיוחד לעונה.
פריז שיפה בכל עונה, פשוט יפהפיה בחורף כמו תפאורה של סרט.
אפשר לטייל מבלי להיכנס לשום מקום, הרחובות עצמם הם כמו
מוזיאון חי.
ואם בכל זאת רוצים להיכנס מדי פעם (ורוצים:)), אז באמת
שקשה לבחור לאן ומיד נגיע גם לזה, וכל מקום מחומם ולעתים
קרובות, מחומם מדי. אחד הדברים שלמדתי שם, זה להתלבש בשכבות,
כך שאוכל להתקלף בהתאם לרמת החימום, בחנות, במוזיאון, בקפה,
במטרו וכו' וכו', ועוד למדתי בפריז, לא להעלב מהמלצרים בבתי הקפה.
המלצרים בבתי הקפה, אין כמוהם במקום אחר. עם הסינר סטייל
סדין או מפת שולחן שצמוד למותניהם ולוחך את נעליהם, הם
יצורים חסרי סבלנות וחיוכים למי שאינו מסוגל להגיד תוך כמה
שניות מה הוא רוצה, אפילו אם זה רק קפה. הם תמיד ממהרים
וקצת עצבניים ולא מבינים למה אתם מבזבזים את זמנם על זוטות.
בזריזות לוליינית הם הולכים עם המגשים בין השולחנות הרבים
וגם אם הקפה חצי ריק, הם עדיין ממהרים כאילו...:)
אחרי שהתרגלתי (כאילו שהיתה לי ברירה אחרת...), התחלתי
לעקוב אחריהם בסקרנות מחוייכת וזה הפך לחלק מהנה מהביקור
בבית הקפה.
אני אוהבת את פריז, למרות שלעתים קרובות פוגשים ביחס אנטיפתי
ממלצרים ומאחרים וגם מי שלא דובר צרפתית, צפויים לו חיים קצת
קשים. אבל היי... למה שיהיו נחמדים? יש להם עיר כזו מופלאה
שעושה בשבילם את העבודה!
המלצרים המיומנים האלה, חלקם מבוגרים למדי וותיקים במקצוע.
הם אוחזים בגאוות המקצוע, כיאה לכאלה העובדים במוסד מכובד
וחשוב כל כך בתרבות הצרפתית והעולמית.
בתי הקפה בפריז היו מעוזם של רבים מהסופרים, אמנים ואנשי רוח
מהגדולים בהסטוריה, שנהרו מכל העולם בסוף המאה ה-19 ומחצית המאה
ה-20 לעבר פריז המעטירה כדי לפגוש אחרים כמותם ולפתח את אומנותם.
האווירה היא כזאת שגם לך (בכל אופן לי),מתחשק להיכנס,
להזמין משהו ולשבת לקרוא ובמיוחד לכתוב.
לשבת בפנים או בחוץ, כל אחד כנטיית לבו, לצפות באנשים,
להרהר, לקרוא ולכתוב.
יש בתי קפה שאפשר למצוא בהם פינות שקטות יותר בעומק החלל
או כאלה עם קומה שניה שקטה יותר ונוחה יותר למלאכת הכתיבה.
כמו בעבר, בתי הקפה הם עדיין חלק בלתי נפרד מחיי היומיום
בעיר ולא נראה שזה הולך להשתנות בעתיד.
בבתי הקפה האלה, ישבו האמנים, הסופרים והפילוסופים הגדולים,
שתו, עישנו והתווכחו. הם עדיין היו עניים ובלתי ידועים
ובבית הקפה היו די אור וחימום, שלא היו במעונם.
לעתים קרובות ישבו שעות על כוס קפה אחד או חצי בקבוק יין הבית
ורשמו על החשבון או תרמו ציור על הקיר כתשלום על ארוחה.
קפה פרוקופ היה הקפה הראשון שנפתח בפריז בשנת 1686
ומאז, כל מי שרצה לשמוע ולהשמיע, עשה זאת בבתי קפה.
הוגו, וולטר ורוסו הם רק אחדים.
את פרסומו העיקרי קנה לו קפה פרוקופ כמה עשרות שנים אח"כ
בזכות דני דידרו וחבריו שכונו "האנציקלופדיסטים" וכתבו
את האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה.
בתי הקפה בפריז המשיכו והתרבו ואירחו אנשי רוח מצרפת והעולם.
מאזור האופרה ברובע התשיעי שמוזכר בסיפוריו של בלזאק
דרך מונמרטר של הציירים פיקאסו, לוטרק ורנואר והמשוררים
פול ורלן וגיום אפולינר או פיגאל.
כחלק מריטואל קבוע של מעבר אמנים מאזור לאזור עקב
עליית שכר הדירה, נדדו בשנים הראשונות של המאה הקודמת
לאזור מונפרנאס בגדה השמאלית, שהיה למוקד האינטלקטואליזם
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
קפה דום וקפה לה רוטונד של ז'אק פרוור וסימון דה בובואר,
גיום אפולינר, קוקטו והמינגווי, קפה לה קופול של דאלי,
מונדריאן והסופרים ג'יימס ג'ויס והנרי מילר ואהובתו אנאיס אין.
וארנסט המינגווי, שדומה שלא הדיר רגליו משום מקום שווה
בעיר האורות ואף תעד את רשמיו בספריו.
לה קלוזרי דה לילה שימש מקום מפגש לסופרים ומשוררים שאירח
בין השאר את אפולינר ורילקה וכן, המינגווי, שגר בסמוך ופגש
שם את הסופר האמריקאי סקוט פיצג'רלד. במקום נערכו ערבים
ספרותיים, גם בזמן מלחה"ע הראשונה.
קפה דה פלור וקפה דו מאגו בסן ז'רמן, נפתחו בשנות העשרים של
המאה העשרים. בקפה דה פלור ישבו הדוגלים בסוריאליזם ודאדאיזם
כמו אנדרה ברטון ופול אלואר, סלבאדור דאלי, חואן מירו
ומרסל דושאן. פיקאסו פגש שם את דורה מאר אהבתו הגדולה וסארטר
ישב עם סימון דה בובואר.
בקפה דו מאגו ישבו בין השאר הסופרים ויליאם פוקנר, אלברטו מורבייה
ו... המינגווי:).
גם היום, אולי השתנה קצת הקהל, רבים אחרים קמים ומתחרים על
ליבם של הלקוחות ועל יחודם אך חלק מהם עדיין ניצבים במקומם
וממלאים את יעודם כאילו לא עברו שתי מלחמות עולם ויותר ממאה
מאז אותם ימים.
אז אנחנו בחורף, בפריז, ולמה שלא ניכנס ולהתחמם בבית קפה
לשתות קפה של בוקר
אספרסו ארוך או קצר
או קפה קרם במרקיה קטנה
עם קרואסון או בריוש שאפשר לטבול בתוכו
או יותר מאוחר, ולהזמין מרק בצל רותח בקערה עם מכסה
מפרוסת לחם עבה מוקרמת בגבינה
או כוס יין אדום וטעים
רק שימו לב שלא תרצו סתם לשתות משהו ולתת מנוח לרגליכם
בזמן ארוחת הצהריים כי גם אם יהיה שולחן פנוי, יקבלו אתכם
רק לארוחה, גם אם תבקשו בנחמדות אין קץ וגם אם תעשו סימנים
של התייבשות על הסף. כי אוכל זה עסק רציני בצרפת ואין מה לעשות
בקשר לזה.
ואם תרצו משהו קל לנשנש בדרך ולהנות מיופיה של העיר,
יש מבחר גדול של אוכל רחוב ובולנז'רי ופאטיסרי לרוב.
אבל, כשאני חולמת את פריז, אני זוכרת שני דברים במיוחד
שמאפיינים את הרחובות שלה בחורף.
ריח הערמונים הקלויים שמוכרים בכל פינה בחרוטי נייר
ושאפשר גם לשים בכיס המעיל כדי להתחמם
וקרפים נהדרים עם מילויים שונים, אך כמובן שריחו של השוקולד
מדוכני הקרפרי נישא למרחקים עם רוח החורף וקצת קשה לעמוד בפיתוי.
ואני אוהבת במיוחד קרפ עם קרם ערמונים מעודן
או קלאסי עם ריבת מישמש מתוקה-חמצמצה
שמתם לב שלא הזכרתי שוקו חם?
מי שמכיר קצת את פריז, יודע שאפשר לשתות בה שוקו מעולה.
שוקולה-שו קוראים לזה וכל אוהב שוקו, מוכן להשבע בשוקו
שהוא שותה בקפה שלו.
גם לי יש את המקום המיוחד שלי
לא רק לשוקו, ולא רק שלי, אבל מקום-מקום ובעיקר שוקו-שוקו.
קפה אנג'לינה.
ככה זה נראה מבחוץ ברו דה ריבולי מתחת לקשתות הפסאג' היפה
ולא ממש רחוק מגני טילרי והלובר.
וככה זה נראה מבפנים
שתי קומות, יפות ומהודרות והרגשה של זמן שעבר.
תצוגת עוגות צנועה...
המקום מציע גם תפריט אוכל, כמו רוב בתי הקפה בפריז
אבל אנחנו בענייני שוקו, נכון?
אז השוקו של אנג'לינה הוא שוקו מלכותי - כהה ומעולה
(שמכונה אגב "האפריקאי" - הצרפתים האלה משו משו:)) .
פשוט שוקולד נוזלי,חם, סמיך וקטיפתי. עם קערית גדושה קצפת
תוצרת בית בצד אם זה לא מספיק עשיר עבורכם עדיין.
אם אתם חושבים שמישהו מוותר, אתם טועים.
וקנקן מים כדי לאוורר את הגרון כל כמה לגימות...
אם כבר להבאיס עצמנו בקלוריות מתוקות, אז בסטייל!
אנג'לינה נוסד כבר בשנת 1903 ע"י יצרן ממתקים אוסטרי
בשם אנטואן רמפלמאייר ונקרא ע"ש כלתו האהובה.
הוא תוכנן ע"י ארכיטקט מפורסם בסגנון הבל-אפוק.
'ANGELINA SALON DE THE שבאמת מציע גם סוגים שונים וטעימים של תה,
קנה לו במשך השנים ועד היום, לקוחות מרוצים רבים, ביניהם גם די הרבה
מפורסמים. כך למשל הסופר מרסל פרוסט וקוקו שאנל.
הסופר מרסל פרוסט אהב במיוחד את עוגת המון-בלאן האגדית
וממש אין מה להתפלא על כך. שרוכים שרוכים עשויים מחית
ערמונים המכסים ענן קצפת ונילית על בסיס מרנג.
כמו שדודה סוניה אומרת "מה יכול להיות רע?"
אמנם המשתה המתוק הזה באנג'לינה, עולה כמו ארוחה קלה
במסעדה לא יקרה, אבל זה שווה את הטעם והחוויה ובלאו הכי
אי אפשר לזוז אח"כ, גם אם שותים רק שוקו.
מי שרוצה גרסה קלה יותר, יש גם מקרון, מון-בלאן, כמובן.
ומאנג'לינה אחת לאנג'לינה אחרת, יותר צעירה ויפה. כמה יפה!
בסרט "התייר", בו היא מככבת יחד עם ג'וני דפ , מתרחש חלק מסיפור העלילה בפריז
הצילומים נערכו בבית קפה מקסים. לא "אנג'לינה", אבל גם הוא פוטוגני ופריזאי למהדרין.
אז בשביל האווירה וכדי להנות מזיו פניה של השחקנית, שאף נקראת "ג'ולי" ("יפה" בצרפתית -
כמה מתאים), הנה מספר תמונות מהצילומי הסרט.
אה פארי פארי...
ואיך אפשר בלי אהבה כשמדברים על העיר הכי רומנטית בעולם?
שימו ווליום!
בחלקו הראשון של הפוסט החורפי הזה, כתבתי על ריקודים בגשם
ועכשיו, בהשפעתה של פריז ושל רוממטיקנית אחת ללא תקנה,
הגיע תורן של הנשיקות בגשם:).
לאו דווקא בפריז, אבל רומנטיות בכל מקרה ותמיד דרמטיות במיוחד,
כמה נשיקות רטובות במיוחד, בסרטים שאהבתי במיוחד:)
ארוחת בוקר בטיפאני'ס - הולי ופול
אודרי הפבורן וג'ורג פפארד
ארבע חתונות ולוויה אחת
יו גרנט ואנדי מקדואל
להתחיל מחדש
טום הנקס והלן האנט
דלתות מסתובבות
גווינת' פאלטרו וג'ון האנה
היומן
ג'נה רולנדס וג'יימס גארנר
ספיידרמן
טובי מגווייר וקירסטן דאנסט בתפקיד מרי ג'יין
ואיך אפשר בלי קארי ומיסטר ביג באפיזודה האחרונה
של SEX & THE CITY המתרחשת רובה ככולה בפריז ומביאה את מערכת היחסים
רבת התהפוכות בין השניים לשיאה המאושר בנשיקה בעיר האהבות.
איך אומרים בפרצתית?
ז'ה טם.
או רוואר פארי, עד הפעם הבאה.
מקווה שנהניתם להתגעגע יחד איתי:)
חני
